האם נכון לומר לילד שהוא מגמגם? איך מדברים על גמגום בגיל הרך

הילד חוזר על צלילים, נתקע באמצע מילה או מתאמץ להוציא אותה. הוא עשוי לשאול: "למה אני מדבר ככה?", לכעוס כשהמילה אינה יוצאת או להמשיך לדבר כאילו דבר לא קרה. ההורים מתלבטים: האם נכון לומר לו שזה נקרא גמגום? האם המילה עלולה להפחיד אותו? האם עדיף להתעלם כדי שלא יהיה מודע?

אין עדות לכך ששיחה רגישה ומותאמת על גמגום גורמת לילד להתחיל לגמגם או מחמירה את הגמגום. ילדים רבים מבחינים בשינויים בדיבורם עוד לפני שמבוגר מדבר איתם על כך. התעלמות מכוונת ממה שהילד מרגיש עלולה להפוך את הנושא למבלבל או לסמן לו שזה דבר שאסור לדבר עליו.

עם זאת, אין צורך ליזום שיחה כבדה בכל פעם שמופיעה חזרה. התגובה צריכה להתאים לילד, לגילו ולמידת העניין או המצוקה שהוא מביע.

האם ילדים בגיל הרך בכלל מודעים לגמגום?

כן, חלקם מודעים כבר בגיל צעיר מאוד. המודעות אינה חייבת להופיע במשפט ברור כמו "אני מגמגם". ילד יכול להבחין שהדיבור שלו חוזר, מתארך או נתקע, גם אם אינו יודע לקרוא לכך בשם.

חשוב במיוחד להבחין בין מודעות לבין תגובה שלילית לגמגום. ילד יכול להיות מודע לגמגום בלי לכעוס, להתבייש, להחליף מילים או להימנע מדיבור. הוא עשוי פשוט לדעת שלפעמים הדיבור שלו יוצא בדרך מסוימת.

מחקרים שבהם ילדים התבקשו להקשיב לדמויות המדברות בשטף ובגמגום הראו שילדים צעירים מסוגלים לזהות את ההבדל בין צורות הדיבור ואף לקשר את הדיבור המגומגם לאופן שבו הם עצמם מדברים. מטלות אלה בדקו זיהוי והבחנה, ולא חייבו את הילד להראות תסכול או תגובה שלילית.

לכן היעדר תסכול, מאמץ, החלפת מילים או הימנעות אינו מוכיח שהילד אינו מודע לגמגום. מנגד, אי אפשר להסיק שכל ילד שאינו מגיב כלפי חוץ בהכרח מודע. מידת המודעות משתנה בין ילדים, ולעיתים קשה להעריך אותה באמצעות תצפית בלבד.

כיצד אפשר לדעת שהילד שם לב לגמגום?

הילד עשוי:

1. לומר שהמילה אינה יוצאת.

2. לשאול למה הוא מדבר כך.

3. להתבונן בהורה בזמן חזרה או חסימה.

4. לעצור לרגע אחרי הגמגום ואז להמשיך לדבר.

5. לחזור על המילה בדרך אחרת.

6. לכעוס או לבכות בזמן רגע של גמגום.

7. לדחוף את המילה או להגביר את עוצמת הקול.

8. לכסות את הפה.

9. לבקש מההורה לומר את המילה במקומו.

10. להחליף מילה שנראית לו קשה.

11. לדבר פחות במצב מסוים.

12. לומר שאינו יודע לדבר.

חשוב לזכור שהסימנים ברשימה אינם תנאי למודעות. ילד שאינו עושה אף אחד מן הדברים האלה עדיין עשוי להבחין בגמגום. באותה מידה, התחלה מחדש או שינוי של מילה אינם מוכיחים לבדם שהילד מודע או מנסה להימנע. יש לבחון את ההקשר, את תגובת הילד ואת השינוי לאורך זמן.

האם עצם השימוש במילה "גמגום" עלול להזיק?

אין בסיס לטענה שעצם אמירת המילה "גמגום" יוצרת את ההפרעה. גמגום הוא מצב נוירו-התפתחותי רב-גורמי, והוא אינו נגרם מכך שהורים שמו לב לחזרות או דיברו עליהן.

המילה עצמה אינה חיובית או שלילית. המשמעות שהילד מייחס לה תלויה בטון, בהקשר ובתגובות שהוא מקבל. כאשר אומרים "גמגום" כאילו מדובר במשהו מביך או מפחיד, הילד עלול ללמוד שיש סיבה להסתיר אותו. כאשר משתמשים במילה בפשטות, אפשר להפוך אותה לשם של חוויה מוכרת ולא לסוד.

לדוגמה:

"לפעמים המילים שלך חוזרות או נתקעות. לזה קוראים גמגום. אני מקשיבה לך גם כשהדיבור זורם וגם כשהוא נתקע."

אין חובה להשתמש במונח המקצועי מיד. אצל ילד צעיר אפשר להתחיל בתיאור פשוט:

"למילה היה קצת קשה לצאת."

"שמעתי שהצליל חזר כמה פעמים."

ובהמשך, כאשר הדבר מתאים:

"זה נקרא גמגום."

האם צריך ליזום שיחה גם אם הילד אינו מגיב לגמגום?

לא תמיד. אם הילד מגמגם וממשיך לדבר בחופשיות, אינו מראה מצוקה ואינו מתייחס לכך, אין צורך לעצור אותו בכל פעם ולהכריז שהתרחש גמגום.

אפשר להמשיך להקשיב באופן טבעי. חשוב שההורה לא ישדר בהלה, אך גם לא ינסה להסתיר בכל מחיר את העובדה שהדיבור לעיתים נתקע.

עם זאת, אין לפרש היעדר תגובה גלויה כהוכחה לכך שהילד אינו מודע. חלק מן הילדים עשויים לזהות את הגמגום בלי להראות תסכול או שינוי התנהגותי. לכן כדאי להישאר קשובים גם לשאלות עקיפות, למבטים, לשינויים קטנים בשיחה ולדברים שהילד אומר על דיבור באופן כללי.

שיחה יזומה יכולה להתאים כאשר:

1. הילד שואל על דיבורו.

2. הוא מביע תסכול או כעס.

3. מופיע מאמץ ניכר.

4. הוא אומר שאינו מצליח לדבר.

5. הוא נמנע ממילה או ממצב דיבור.

6. ילד אחר העיר לו.

7. ההורים חוששים שהגמגום הפך לנושא שמרגישים בבית אך אינם מדברים עליו.

8. קלינאי התקשורת המליץ לפתוח את הנושא כחלק מהטיפול.

   
   

אין כלל הקובע גיל אחד שבו חובה לומר לילד שהוא מגמגם. ההחלטה צריכה להתבסס על תגובות הילד, על השיח בבית ועל שיקול דעת מקצועי.

כיצד להגיב כשהילד אומר: "אני לא מצליח לדבר"?

חשוב לא למהר לבטל את החוויה שלו. תגובה כמו:

"בטח שאתה מצליח, אין לך שום בעיה"

נאמרת מתוך רצון לעודד, אך עלולה ליצור פער בין מה שהילד הרגיש לבין מה שהמבוגר אומר לו.

אפשר להשיב:

"היה קשה להוציא את המילה הזאת."

"לפעמים המילים יוצאות בקלות ולפעמים הן נתקעות."

"אני מבינה שזה היה מתסכל."

"אני מקשיבה לך. יש לנו זמן."

אחרי שהכרנו בחוויה, אפשר להזכיר לילד שהוא כן מסוגל לתקשר:

"גם כשהמילה נתקעת, אני רוצה לשמוע מה יש לך לומר."

המטרה אינה לשכנע אותו שהרגע לא היה קשה, אלא להראות שאפשר להתמודד איתו בלי בושה ובלי לאבד את המקום בשיחה.

מה אומרים כשהילד שואל: "למה אני מגמגם?"

אין צורך לתת לילד צעיר הסבר ארוך על גנטיקה ומערכת העצבים. אפשר לומר את האמת בשפה פשוטה:

"המוח והגוף של כל אחד עובדים קצת אחרת. אצלך לפעמים הדיבור חוזר או נתקע. זה לא בגלל שעשית משהו לא נכון."

"יש עוד ילדים ומבוגרים שמגמגמים. לפעמים זה משתנה, ואנחנו יכולים לקבל עזרה אם זה קשה לך."

כדאי להימנע מהסברים לא מבוססים כמו:

1. "אתה חושב מהר מדי."

2. "יש לך יותר מדי דברים לומר."

3. "אתה מתרגש יותר מדי."

4. "אתה לא נושם נכון."

5. "אתה מדבר מהר מדי."

6. "זה בגלל שהתחלת לדבר מוקדם."

7. "זה בגלל ששמעת מישהו מגמגם."

   
   

הסברים כאלה עלולים לגרום לילד להאמין שהוא אחראי לגמגום או שהיה יכול למנוע אותו.

האם נכון לומר לילד שהגמגום יעבור?

לא נכון להבטיח הבטחה שאיננו יכולים לקיים. אצל ילדים רבים הגמגום פוחת או חולף, אך אין דרך לדעת בוודאות מה יהיה מסלולו של ילד מסוים.

במקום לומר:

"אל תדאג, זה יעבור בקרוב"

אפשר לומר:

"לפעמים גמגום משתנה עם הזמן. אנחנו נקשיב ונראה מה יעזור לך."

"יש ילדים שמפסיקים לגמגם ויש אנשים שממשיכים לגמגם. בכל מקרה אפשר לדבר, לשחק ולספר דברים חשובים."

לילד צעיר אין צורך לפרט על תחזית ארוכת טווח אם לא שאל. העיקר הוא לא להציג את השטף כתנאי לכך שיהיה בסדר.

כיצד לדבר על רגע של גמגום בלי למקד בו יותר מדי?

אפשר להגיב בקצרה כאשר הילד עצמו מגיב:

ילד: "אני לא יכול להגיד את זה!"

הורה: "המילה באמת נתקעה עכשיו. אני מחכה לך."

או:

ילד: "למה עשיתי א-א-א-א?"

הורה: "הצליל חזר כמה פעמים. זה קורה לפעמים כשמגמגמים."

לאחר מכן אפשר לחזור לנושא השיחה. אין צורך לנתח כל רגע, לבקש מן הילד לתאר איך הרגיש או להפוך כל חסימה לשיעור.

כדאי לשמור על האיזון: הגמגום אינו סוד, אך הוא גם אינו הדבר החשוב ביותר בכל שיחה.

האם לומר "הדיבור נתקע" או "אתה נתקע"?

עדיף לתאר את הדיבור ולא להגדיר את הילד כולו דרך רגע מסוים. לדוגמה:

"המילה נתקעה"

עדיף בדרך כלל על:

"אתה תקוע".

גם כאשר משתמשים בביטוי "ילד שמגמגם", כדאי לזכור שזהו רק מאפיין אחד שלו. הוא גם ילד שאוהב רכבות, מספר סיפורים, מצחיק את המשפחה, מתווכח, שואל ולומד.

המטרה אינה להימנע בכל מחיר מן המשפט "אתה מגמגם", אלא להשתמש בו באופן שאינו מצמצם את זהותו:

"כן, אתה לפעמים מגמגם, ויש לך הרבה דברים מעניינים לומר."

האם לשבח את הילד כשהוא אינו מגמגם?

שבחים כמו "איזה יופי, עכשיו דיברת חלק" עלולים ללמד את הילד שדיבור שוטף הוא הצלחה וגמגום הוא כישלון. הם גם עלולים להגביר את המעקב העצמי ואת הרצון להסתיר גמגום.

עדיף לשבח את המסר, את ההשתתפות או את ההתמודדות:

1. "סיפרת לי סיפור מצחיק."

2. "המשכת להסביר גם כשהמילה הייתה קשה."

3. "אמרת בדיוק מה רצית."

4. "חיכית לתורך והקשבת."

   
   

בחלק מתוכניות הטיפול בגיל הרך נעשה שימוש שיטתי במשוב על הדיבור. כאשר הדבר נעשה, הוא צריך להיות חלק מתוכנית מקצועית, במינון ובאופן המותאמים לילד. אין להסיק מכך שכדאי להורים לתת משוב על השטף לאורך כל היום.

מה לעשות אם הילד אינו רוצה לדבר על הגמגום?

יש ילדים שמוכנים לדבר, ואחרים משנים נושא או אומרים "לא רוצה". אין צורך ללחוץ.

אפשר לומר:

"בסדר, לא חייבים לדבר על זה עכשיו. כשתרצה, אני כאן."

חשוב לשמור את הדלת פתוחה בלי להפוך את השיחה לחובה. ייתכן שהילד יעדיף לדבר דרך משחק, ציור, בובה או סיפור. ייתכן גם שהוא זקוק לכך שההורה יזכיר את הנושא בפשטות, אך לא יבקש ממנו להסביר רגשות שעדיין קשה לו לתאר.

אם הילד נמנע באופן עקבי מן הנושא ובמקביל מתחיל לדבר פחות, להחליף מילים או להימנע ממצבים, כדאי לשתף קלינאי תקשורת בעל ניסיון בגמגום.

מה אומרים אם אח, חבר או ילד בגן שואל?

ילדים צעירים מבחינים בהבדלים ושואלים שאלות ישירות. אין צורך לנזוף בילד ששאל, אך חשוב לענות בצורה שמכבדת את הילד שמגמגם.

אפשר לומר:

"לפעמים המילים שלו חוזרות או נתקעות. זה נקרא גמגום. אנחנו מחכים ומקשיבים עד שהוא מסיים."

"אנשים מדברים בדרכים שונות. לא מסיימים מילים במקום מישהו אחר."

אם ילד מחקה או לועג, יש לעצור זאת באופן ברור:

"אנחנו לא מחקים את הדרך שבה מישהו מדבר. אנחנו מקשיבים למה שהוא רוצה לומר."

אין צורך לבקש מן הילד שמגמגם להסביר את עצמו או להציג בפני אחרים מידע על גמגום. שיתוף או חשיפה צריכים להיעשות בהתאם לרצונו ולגילו, ובמידת הצורך בהדרכת קלינאי תקשורת.

האם כדאי לספר לגננת שהילד מגמגם?

כן. רצוי שהצוות ידע כיצד להגיב, במיוחד אם הגמגום בולט או אם הילד מודע לו.

אפשר להסביר לצוות:

1. להקשיב עד סוף דבריו.

2. לא להשלים מילים.

3. לא לומר לו לנשום, להאט או להתחיל מחדש.

4. לא להתעלם אם הילד עצמו מתייחס לגמגום.

5. להשתמש במילה "גמגום" באופן ניטרלי אם הילד מכיר אותה.

6. לא לפטור אותו באופן אוטומטי ממשימות דיבור.

7. לעזור לילדים אחרים להגיב בכבוד.

8. לעדכן את ההורים אם מופיעים מאמץ, תסכול או הימנעות.

9. לא לשבח אותו רק על דיבור שוטף.

   
   

המטרה היא לא להפוך את הילד לחריג, אלא ליצור סביבה שבה יש לכל ילד זמן לדבר ואין צורך להסתיר את הגמגום.

מה עדיף לא לומר?

כדאי להימנע ממשפטים שעלולים לבטל את חוויית הילד או להטיל עליו אחריות לשלוט בגמגום:

1. "אל תחשוב על זה."

2. "אין לך שום דבר."

3. "אתה לא באמת מגמגם."

4. "פשוט תירגע."

5. "תנשום עמוק."

6. "תתחיל מחדש."

7. "דבר יפה."

8. "כשאתה רוצה אתה מצליח."

9. "אל תדבר עד שאתה יודע מה אתה רוצה לומר."

10. "זה יעבור בוודאות."

11. "אל תגיד לאף אחד."

אין פירוש הדבר שמשפט חד-פעמי יגרום נזק. הורים מגיבים לעיתים מתוך דאגה וללא הכנה. אפשר לשנות את השיח בהדרגה.

האם שיחה פתוחה פירושה לקבל כל מצוקה בלי לנסות לעזור?

שיחה פתוחה אינה ויתור על טיפול ואינה אמירה שאין מה לעשות. אפשר להכיר בגמגום, לקבל את הילד כפי שהוא ובמקביל לבדוק כיצד להפחית מאמץ, מצוקה או השפעה על ההשתתפות.

טיפול יכול לכלול עבודה על:

1. הדיבור עצמו.

2. האינטראקציה במשפחה.

3. תגובות רגשיות.

4. הימנעות ומאבק.

5. האופן שבו הסביבה מגיבה.

6. ביטחון והשתתפות בתקשורת.

   
   

התמיכה אינה חייבת לבחור בין "לתקן את הגמגום" לבין "רק לקבל אותו". תוכנית טובה מותאמת לילד ולמשפחתו ומתייחסת הן לדיבור והן לחוויה התקשורתית.

מתי כדאי לבקש הדרכה מקצועית?

כדאי להתייעץ עם קלינאי או קלינאית תקשורת בעלי ידע בגמגום כאשר:

1. הילד שואל על דיבורו וההורים אינם יודעים כיצד לענות.

2. הוא מביע תסכול, בושה או כעס.

3. מופיעים מאמץ, חסימות או תנועות נלוות.

4. הוא מתחיל להחליף מילים או להימנע מדיבור.

5. הוא אומר שאינו יודע לדבר.

6. ילדים אחרים מגיבים לגמגום.

7. בני המשפחה מגיבים בדרכים שונות וקשה להגיע לקו משותף.

8. ההורים חוששים שהשיחה תגרום נזק.

9. הגמגום משפיע על ההשתתפות בבית או בגן.

10. ההורים מודאגים, גם אם הילד עדיין אינו מראה מצוקה.

הדרכה מקצועית יכולה לעזור לבחור מילים המתאימות לילד, להבין מתי להגיב ומתי פשוט להקשיב ולתאם את המסרים בין הבית למסגרת החינוכית.

דוגמאות קצרות לשיחות אפשריות

הילד אומר: "המילה לא יוצאת"

"נכון, היה לה קשה לצאת. אני מקשיבה ומחכה לך."

הילד שואל: "למה אני עושה ככה?"

"לפעמים הדיבור שלך חוזר או נתקע. זה נקרא גמגום. זה לא בגלל שעשית משהו לא נכון."

הילד כועס

"אני רואה שזה ממש מעצבן כשמילה נתקעת. אתה יכול להמשיך כשאתה מוכן."

הילד אומר: "אני לא יודע לדבר"

"אתה יודע לדבר ויש לך הרבה מה לומר. לפעמים הגמגום מקשה על מילה לצאת."

הילד אינו מגיב לגמגום

אין צורך לומר דבר בכל פעם. אפשר לשמור על מבט טבעי, להמתין ולהמשיך להקשיב. עם זאת, אין להסיק מהיעדר תגובה שהוא בהכרח אינו מודע.

ילד אחר שואל למה הוא מדבר כך

"לפעמים המילים שלו חוזרות. זה נקרא גמגום. אנחנו מקשיבים עד הסוף."

לסיכום

אין צורך להפוך את הגמגום לסוד, ואין צורך להפוך אותו למרכז של כל שיחה. ילדים צעירים יכולים להיות מודעים לגמגום גם אם אינם מביעים תסכול, אינם מחליפים מילים ואינם נמנעים מדיבור. מודעות יכולה להיות פשוטה וניטרלית: הילד מבחין שלפעמים הדיבור שלו חוזר או נתקע. לכן היעדר תגובה גלויה אינו הוכחה להיעדר מודעות.

כאשר הילד שואל, מתוסכל או מגיב, נכון בדרך כלל לענות בכנות, בפשטות וללא בהלה. אפשר להשתמש במילה "גמגום", לתאר את מה שקרה ולהבהיר שהילד אינו אשם ושמה שיש לו לומר חשוב.

כאשר הילד אינו מגיב, אפשר פשוט להקשיב. לא חייבים לציין כל חזרה או חסימה, אך כדאי להשאיר את הנושא פתוח ונגיש ולא להתייחס אליו כאל דבר שאסור לדבר עליו.

המסר המרכזי הוא:

לפעמים הדיבור שלך זורם ולפעמים הוא נתקע. אפשר לדבר על זה. אני מקשיב לך, ויש מקום לכל מה שאתה רוצה לומר.